<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף לח.</h2>
והא דגרסינן בירושלמי (כתובות פ"א ה"ד) רבי אלעזר שאל, הבא על השפחה משומרת מהו, ברי"ש גרסי' לא בדל"ת. כלומר, שנשתמרה שלא נבעלה. דאי משומדת בדל"ת קאמר, מאי שנא שפחה דנקט, דהא שפחה שנשתחררה ישראלית גמורה היא. ואין לומר שלא רצה לתלות הקלקלה בישראלית. אלא משומרת קאמר, כלומר אם יש לה כתובה מאתים לפי ששנינו השפחה שנפדת יתירה על בת שלש שנים ויום אחד כתובתה מנה לפי שהיא בחזקת בעולה, שאל רבי אלעזר, אם היא משומרת מבת שלש שנים ולמעלה, ובא עליה ומצאה שלמה, מהו בכתובה מאתים. ואתי למידק מדיוקא דהבא על שפחה ארמית יכול יהא חייב כלומר קנס, ת"ל (שמות כ"ב, ט"ו) מהור ימהרנה לו לאשה. את שיש לו בה הויה, יצאת שפחה ארמית שאין לו בה הויה. הא אם יש לו בה הויה יש לה קנס, וכל שיש לה קנס יש לה כתובה כלומר כתובה מאתים, משום דבתולה מחזקינן לה, דאי לא לית לה קנס. ואמר ליה ר' יודן וכי בקנס הדבר תלוי כלומר כתובת מאתים, הרי בוגרת שאין לה קנס וכתובתה מאתים, והרי בתולה מן הנשואין שיש לה קנס וכתובתה מנה. ואמר רבי זעירא תפתר כלומר ההיא דשפחה ארמית דתלי טעמא (בגויה) [בהויה], ומינה איכא למידק הא שפחה שאינה ארמית יש לה קנס וכתבתה מאתים, בשנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבת ג' שנים ויום אחד. ודחי רבי מונא דלא איפשר, דאי בפחותות מבת שלש שנים ויום אחד כישראל הם. ומיהו גירסת הירושלמי תמה, דקאמר הרי בתולה מן הנשואין יש לה קנס, ועוד היא התם בירושלמי מסכת כתובות פרק קמא (הלכה ב'), ואנן נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס תניא, הא מן הנשואין אין לה קנס ולא מאתים.
<h2>דף סג:</h2>
והרשב"א ז"ל נשאל בדין מורדת האומרת מאיס עלי, בגטה, וכתובתה ומה שכתב לה הבעל תוספת, או מתנה, ומזונות, לפי שנראה בזה חלוקין בין דברי הרי"ף והר"ם זצ"ל. והשיב שורת הדין נותן שאין האיש מוציא את אשתו בגט אלא לרצונו, ואין כופין אותו לגרש אפילו באומרת מאיס עלי ושלא כדברי הר"ם ז"ל, שאלו היתה האשה יכולה להפקיע עצמה מיד הבעל בטענות אלו היו מתקנין גם כן כתובה מן האשה לאיש כדי שלא יהא קל בעינה לצאת ממנו, וכדאמרינן ריש פרק הנזקין (גיטין מ"ט ב') אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, דכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה כתובה מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה, אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, איפשר דמשהי לה בגט. ואם איתא דבטענת מאיס עלי יכולה להפקיע עצמה מיניה, אף היא תמצא עילה ותצא, והוה להו לתקוני נמי לדידיה כתובה מינה. ואמרינן בירושלמי פרק אלמנה נזונת (כתובות פי"א הלכה ז') אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול. והקשו, והא תנן המדיר את אשתו, ותרצו, שמענו שמוציא, שמענו שכופין, פי' בתמיהא. אף על פי ששנינו יוציא מי קתני כופין, כלומר, שאפילו בכל המקומות שאמרו בתלמוד יוציא ויתן כתובה, לאו למימרא שכופין להוציא, אלא מבקשין, ואם יוציא יתן כתובה. ומה שכתב הרי"ף ז"ל מתקנת הגאונים בדיני מורדת, אותה תקנה לא פשטה בארצות הללו ואין אנו דנין בה כלל, אלא על דין התלמוד, ואולי לדורם תקנו לצורך שעתם. ולענין דיני האומרת מאיס עלי, דע שאין האומרת מאיס עלי נאמנת במה שאומרת, עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה באמת, כמו שאמרה מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיוציאני. וכן פרש"י ז"ל שם פרק אף על פי. ואם טוענת כן דינה מוחלק משאר המורדת שאומרת בעינא ליה ומצערנה ליה, דההיא כופין אותה בהכרזת ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואם לא חזרה בה הפסידה כל כתובתה, וכדאיתא פרק אף על פי. ואם ירצה מגרש בגט ואם לא רצה לגרש אינו מגרש. ואפילו נמלכה לאחר אותו זמן, מה שהפסידה הפסידה, ואסור לשהותה בלא כתובה אחרת בלא מנה. אבל הבאה בטענת מאיס עלי אין כופין אותה בכפיית ההכרזה של בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאנוסה היא שלבה אונסה, אבל משהין אותה י"ב חדש שמא יסור המיאוס מלבבה ותתרצה לו, ותוך י"ב חדש לא אבדה מכתובתה כלום. ואם גירש הבעל מרצונו תוך י"ב חדש גובה כל כתובתה שהרי זה גרש מרצונו, והיא לא תפסיד כלום לפי שאנוסה היא, וכן פי' רבינו חננאל ז"ל. ואם המתין עד י"ב חדש ולא חזרה בה הפסידה כתובתה, ותוספת, ונכסי צאן ברזל. ובתשובות רבינו האיי והרי"ף ז"ל שאפילו מה שכתב לה הבעל מתנה לאחר נישואין מפסדת, וכן כתב גם הרב רבי יהוסף הלוי אבן מאגש ז"ל, וכן בדין שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר. ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב. ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. וכל שכן במתנה לחוד שעשה לה בשעת נישואין, שזה בכלל תוספת הוא. אבל נכסי מלוג דידה לא הפסידה, וכן מה שנתנו לה אחרים יראה שלא הפסידה, אלא תטול ותצא. ובלאות נכסי צאן ברזל הקיימין, אם תפסה לא מפקינן מינה, והיינו מעשה דכלתיה דרב זביד דאימרדה ותפסה חד שיראי, דאמרינן מאי דתפסה לא שקלינן מינה דלא תפסה (לה) [לא] יהבינן לה. ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, וכיון דאמרינן הכי ש"מ דבדאמרה מאיס עלי הות, דאי לא, לא משהינן לה, אלא כופין אותה מיד בהכרזה ד' שבתות בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואי לא הדרה בה הפסידה הכל. ובתוך י"ב חדש אלו אין לה מזונות מבעל, וכן כתב הרי"ף ז"ל, והכי איתא בירושלמי (כתובות פ"ה הלכה ח') המורדת והיוצאה משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות, ואפילו היא מעוברת אין לה מזונות, עד כאן.
<h2>דף ע.</h2>
פרק המדיר (כתובות ע' א') המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס, מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה. ואף על גב דקים לן כשמואל דאמר (שם ע"א א') אף סתם נמי לא יוציא, אלא ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה, רבי יהודה אומר בישראל, חדש אחד יקיים, שניים יוציא ויתן כתובה. וכמה כיוצא בו. היא אומרת לעלות, הוא אומר לצאת, בכל אלו תנינן יוציא ואין נזכר שם כופין. וגרסינן פרק המדיר (שם ע"ז א') האיש שנולדו בו מומים אין כופין אותו להוציא, אמר רשב"ג במה דברים אמורים במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. ואלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והמצרף נחשת, והבורסי וכו'. ואמר רב, האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. אזל רבי אלעזר אמרה לשמעתא קמיה דשמואל, אמר אבסוה שערי לרבי אלעזר, עד שכופין אותו להוציא, נכפנו לזון. ופסקו הגאונים כשמואל. כתב הרב בעל העטור ז"ל (אות מ' מרד), ומסתברא מדקאמר עד שכופין אותו להוציא, ש"מ דכל היכא דקתני יוציא, כופין משמע. אבל כתב רבינו חננאל ז"ל ירושלמי (כתובות פי"א הלכה ז'), תמן תנינן, גט המעושה בישראל כשר. אמר שמואל אין מעשין אלא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והא תני שניות, אלא כגון דאמר שמואל. והא תניא המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה, שמענו שמוציא, שמענו שכופין, אתמה"ה. ש"מ, אין כופין אלא היכא דמפרש כופין, אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא אמרו כופין, אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא, ואם לא יוציא מותר לקרותו הדריינא אבל לכפות לא מצינו, עד כאן. (כתובות ע"ז א') והא כופין דאמרינן אלא אמר רבי אבא הא והא בשוטי, דבדברים לא יוסר עבד, ומפקינן ליה מיניה בעל כרחיה, כלומר למי ששהה. והכלל בזה, שמאותן שכופין להוציא, מהם דאוריתא, כגון אלמנה לכהן גדול וכו', ומהם דרבנן, כגון מוכה שחין וכו'. וכן מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה בכלהו כייפינן בשוטי, ובכלהו אי אמרה דיירנא בהדיה, ומוכה שחין בסהדי, שבקינן לה, אבל לא בנשא אשה ושהה, אף על גב דאמרה דיירנא בהדיה לא שבקי' לה, אלא מפקינן לה מיניה בעל כרחיה ויתן כתובה. דכמה דאיתיה גביה, סבור דילמא השתא מיעברא, ולא נסיב איתתא אחריתי, או ישא אשה ראויה לילד. וכן פסק הרי"ף ז"ל פרק המדיר, ומסכת יבמות פרק הבא (ס"ה א'). וכן פסק רא"ם ז"ל פרשת אלה תולדות, והר"ם ז"ל פרק ט"ו (מהלכות אישות הלכה ז').
<h2>דף עז.</h2>
פרק המדיר (כתובות ע' א') המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס, מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה. ואף על גב דקים לן כשמואל דאמר (שם ע"א א') אף סתם נמי לא יוציא, אלא ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה, רבי יהודה אומר בישראל, חדש אחד יקיים, שניים יוציא ויתן כתובה. וכמה כיוצא בו. היא אומרת לעלות, הוא אומר לצאת, בכל אלו תנינן יוציא ואין נזכר שם כופין. וגרסינן פרק המדיר (שם ע"ז א') האיש שנולדו בו מומים אין כופין אותו להוציא, אמר רשב"ג במה דברים אמורים במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. ואלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והמצרף נחשת, והבורסי וכו'. ואמר רב, האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. אזל רבי אלעזר אמרה לשמעתא קמיה דשמואל, אמר אבסוה שערי לרבי אלעזר, עד שכופין אותו להוציא, נכפנו לזון. ופסקו הגאונים כשמואל. כתב הרב בעל העטור ז"ל (אות מ' מרד), ומסתברא מדקאמר עד שכופין אותו להוציא, ש"מ דכל היכא דקתני יוציא, כופין משמע. אבל כתב רבינו חננאל ז"ל ירושלמי (כתובות פי"א הלכה ז'), תמן תנינן, גט המעושה בישראל כשר. אמר שמואל אין מעשין אלא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והא תני שניות, אלא כגון דאמר שמואל. והא תניא המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה, שמענו שמוציא, שמענו שכופין, אתמה"ה. ש"מ, אין כופין אלא היכא דמפרש כופין, אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא אמרו כופין, אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא, ואם לא יוציא מותר לקרותו הדריינא אבל לכפות לא מצינו, עד כאן. (כתובות ע"ז א') והא כופין דאמרינן אלא אמר רבי אבא הא והא בשוטי, דבדברים לא יוסר עבד, ומפקינן ליה מיניה בעל כרחיה, כלומר למי ששהה. והכלל בזה, שמאותן שכופין להוציא, מהם דאוריתא, כגון אלמנה לכהן גדול וכו', ומהם דרבנן, כגון מוכה שחין וכו'. וכן מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה בכלהו כייפינן בשוטי, ובכלהו אי אמרה דיירנא בהדיה, ומוכה שחין בסהדי, שבקינן לה, אבל לא בנשא אשה ושהה, אף על גב דאמרה דיירנא בהדיה לא שבקי' לה, אלא מפקינן לה מיניה בעל כרחיה ויתן כתובה. דכמה דאיתיה גביה, סבור דילמא השתא מיעברא, ולא נסיב איתתא אחריתי, או ישא אשה ראויה לילד. וכן פסק הרי"ף ז"ל פרק המדיר, ומסכת יבמות פרק הבא (ס"ה א'). וכן פסק רא"ם ז"ל פרשת אלה תולדות, והר"ם ז"ל פרק ט"ו (מהלכות אישות הלכה ז').
<h2>דף פה.</h2>
ואמרינן פרק הכותב (כתובות פ"ה א') אמר רב פפא השתא דאמור קים לי בגויה מילתא היא, כגון אבא מר ברי דקים ליה בגויה קרענא שטרא אפומיה. קרענא ס"ד, אלא מרענא שטרא אפומיה. וכן כשיראה הדיין דין מרומה וענין זיוף ותחבולה, שמהפכין את הדין לפי שעה מפני האמת. וכדאמרינן פרק המפקיד (ב"מ ל"ט ב') מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה, אמר ליה פלוג לי בנכסי, אמר ליה לא ידענא לך. אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה שפיר קאמר לך, דכתיב (בראשית מ"ב י"ח) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, מלמד שיצא בלא חתימת זקן. אמר ליה זיל אייתי סהדי דאחוה את, אמר ליה אית לי סהדי ומסתפו מיניה דגברא אלמא הוא, אמר ליה לדידיה אייתינהו את דלאו אחוך הוא, אמר ליה דינא הכי, המוציא מחברו עליו הראיה, אמר ליה הכי דייננא לך ולכל אלמי חברך. הרי שרב חסדא הפך הדין לצורך שעה להוציאו לאמתו, ושארית ישראל לא יעשו עולה וכזב. ולולי זה כל מי שלא יעשה כרצון אשתו, אם בחוצה לארץ, היא תבקש ארץ ישראל, ואם בארץ ישראל, היא תבקש ירושלים, ונמצא האיש מוציא שלא לרצונו. וכן נמי עוד פרק הכותב (כתובות פ"ה ב') ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא, אפכה רבא אשכנגדה. זימנין הוו יתבי רב פפא ורב אדא בר מתנה קמיה, איתו ההוא שטרא לקמיה, אמר ליה רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעה הוא. אמר ליה איכא אינש אחרינא בהדי מר, אמר ליה רב אדא בר מתנה ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא, אמר ליה היא קים לי בגוה, מר לא קים לי בגויה.
<h2>דף קי.</h2>
היה ביהודה וארס אשה בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה. כתב ה"ב העטור אות פ"א, ש"מ שכופין האשה ללכת לעיר שדר בעלה, ואם לא רצתה מורדת היא. ודוקא מעיר גדולה לעיר גדולה, או מקטנה לקטנה, או מכרך לכרך, ואין בדרך סכנה. אבל מנוה היפה לנוה הרעה לא, עד כאן. ופרש"י ז"ל פרק דייני גזרות, הנוה, שהוא דר שם.
<h2>דף קי:</h2>
מסכת כתובות בסיפא נשא אשה בקפטקיא וגרשה בארץ ישראל, נותן לה ממעות ארץ ישראל. בספר יחזקאל (כ"ז י"א) גמדים ת"י קפוטקאי. ואסיקנא ת"ק סבר כתובה דרבנן ואזילנא בתר גובייאנא ובתר שיעבודא לקולא, ומקולי כתובה שנו כאן ונותן לה ממעות ארץ ישראל. אלמא מעות קפוטקיא יותר יפים ממעות ארץ ישראל. כתב ה"ב העטור ז"ל, תימה דירושלמי אמר (כתובות פי"ג הי"א) הדה אמרה מטבע ארץ [ישראל] יפה מכל הארצות, הדא מסייע למאן דאמר כתובת אשה דבר תורה, רשב"ג אומר מדברי סופרים.
הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא שלא בכתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת, כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא שלא בכתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. כהר"ם ז"ל (פי"ג מהל' אישות הלכה כ') והוא הדין בכל מקום מארץ ישראל עם ירושלים, והוא ממאי דאמרי' נמי התם. כתב הריא"ף ז"ל פרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ה ב'), יש מי שאומר דכתובה זו דמחייבינן ליה לבעל בתביעת האשה, מנה מאתים, אבל תוספת לא. והמחייב בזו כתובה ותוספת צריך להביא ראייה ברורה ע"כ. וכבר ידעת החלוק שבין כתובה ותוספת. מסתברא, שזה צריך חיפוש דרישה וחקירה אם האשה המבקשת כך היא אשה חשובה וחסידה ומתוך חסידותה היא שרוצה בזה. אבל אם אין הענין כן אלא שנפלה קטטה ואיבה ביניהם, או שמא עיניה נתנה באחר ומשרכת דרכיה, שיודעת שאינה יוצאה אלא מרצון בעלה, ומבקשת תואנה, ובעלה אינו רוצה לגרשה, וגם שאינו מאותם שכופין אותו להוציא, ועכשו השיאוה עון אשמה לתבוע לעלות, והוא אינו יכול ואינו רוצה מפני שמזונותיו כבדים עליו ואין לו שם כדי להתפרנס, או זולת זה הטעם, יש לומר שעל כיוצא בזה אין כופין אותו להוציאה. כתב הרשב"א ז"ל שורת הדין לעולם אין כופין להוציא. ומה שכתב הרב אלפאסי ז"ל פרק אף על פי (כתובות ס"ד א'), אותה תקנה לא פשטה פה, ושמא אף הם לדורם תקנו. ועל כיוצא בזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ב' י"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והם ז"ל לא עשו תקנה לתקלה. [אבל באיש אם שנאה שלח].
ואמרינן פרק הכותב (כתובות פ"ה א') אמר רב פפא השתא דאמור קים לי בגויה מילתא היא, כגון אבא מר ברי דקים ליה בגויה קרענא שטרא אפומיה. קרענא ס"ד, אלא מרענא שטרא אפומיה. וכן כשיראה הדיין דין מרומה וענין זיוף ותחבולה, שמהפכין את הדין לפי שעה מפני האמת. וכדאמרינן פרק המפקיד (ב"מ ל"ט ב') מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה, אמר ליה פלוג לי בנכסי, אמר ליה לא ידענא לך. אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה שפיר קאמר לך, דכתיב (בראשית מ"ב י"ח) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, מלמד שיצא בלא חתימת זקן. אמר ליה זיל אייתי סהדי דאחוה את, אמר ליה אית לי סהדי ומסתפו מיניה דגברא אלמא הוא, אמר ליה לדידיה אייתינהו את דלאו אחוך הוא, אמר ליה דינא הכי, המוציא מחברו עליו הראיה, אמר ליה הכי דייננא לך ולכל אלמי חברך. הרי שרב חסדא הפך הדין לצורך שעה להוציאו לאמתו, ושארית ישראל לא יעשו עולה וכזב. ולולי זה כל מי שלא יעשה כרצון אשתו, אם בחוצה לארץ, היא תבקש ארץ ישראל, ואם בארץ ישראל, היא תבקש ירושלים, ונמצא האיש מוציא שלא לרצונו. וכן נמי עוד פרק הכותב (כתובות פ"ה ב') ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא, אפכה רבא אשכנגדה. זימנין הוו יתבי רב פפא ורב אדא בר מתנה קמיה, איתו ההוא שטרא לקמיה, אמר ליה רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעה הוא. אמר ליה איכא אינש אחרינא בהדי מר, אמר ליה רב אדא בר מתנה ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא, אמר ליה היא קים לי בגוה, מר לא קים לי בגויה.
מכילתא (שמות כ') לאוהבי זה אברהם וכיוצא בו, ולשומרי מצותי אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי את המצה, מה לך לוקה מאפרגל על שנטלתי את הלולב. ואומר (זכריה י"ג ו') אשר הכתי בית מאהבי, המכות הללו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. נמצא לפי רבי נתן, האהבה היא מסירת הנפש על המצות או על ישיבת ארץ ישראל. והכתוב ודאי על ע"ז כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין לכל המצות לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלם, וכדאיתא פרק בן סורר (סנהדרין ע"ד א') דבשעת השמד בפרהסיא אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. מאי מצוה קלה, אמר רבא בר יצחק אפילו ערקתא דמסנא. פי' אם אמר לו הגוי עשה רצועות מנעלך כמונו אדומות, שאז היו רצועותם אדומות ושל ישראל שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש הנכרי. ופרהסיא אין פחות מעשרה בני אדם. ונראה כי שומרי מצותי הוא על היושבים בארץ ישראל מפני שטעונה הרבה מצות מזולתה. וכן אמרו ז"ל סוף מסכת כתובות (ק"י ב') כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ויקרא כ"ה ל"ח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלדים. ופי' אבא מורי ז"ל ה"ה, שהרי ארץ ישראל נקרא נחלת הש"ם וכמו שכתוב (שמואל א' כ"ו כ') בנחלת הש"ם, ובירמיה (ט"ז י"ח) על חללם את ארצם בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי. וכן (ויקרא כ"ה כ"ג) כי לי הארץ. וכתוב (דברים י"א י"ב) עיני יי אלהיך בה, כלומר שזאת הארץ מיוחדת לבורא י"ת מושגחת ומושקפת לטובה בפרט ותמיד, בהשגחה מוספת על השגחתו יתעלה בכלל הארץ כלה, שבאותה השגחה אמר (זכריה ד' י') עיני יי' המה משוטטות בכל הארץ. וכמו שהחסיד מושגח במינו בפרט כמו שכתוב (משלי ח' כ"א) להנחיל אוהבי יש, ואומר (תהלים ל"ד י"ז) עיני יי' אל צדיקים, וכן רבות רעות צדיק, ואומר (שמואל א' ב' ט') רגלי חסידיו ישמור. ואין הענין כן בחוצה לארץ. וגם היא ארץ מיוחדת לנבואה, וזכרון תאריך נבואת יחזקאל יוכיח, והוא על דרך שאמרו מסכת בבא בתרא פרק קמא (ט"ו א') אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ותרי עשר ודניאל ומגילת אסתר. וכתבו המפרשים ז"ל דמ"ה לא כתבו יחזקאל משום דלא נתנה נבואה ליכתב בחוצה לארץ ובאו אנשי כנסת הגדולה וכתבוה לאחר שבאו לארץ. כתב רש"י ז"ל בפי' המקרא (יונה א' ג') לברוח תרשישה, ים ששמו תרשיש שהיא בחוצה לארץ, אמר אברח לשם שאין השכינה שורה בחוצה לארץ. בראש ספר יחזקאל פרש"י ז"ל היה היה דבר יי, אמרו רבותינו שהיה כבר, לפי שאין השכינה שורה בחוצה לארץ, אלא על ידי ששרתה שכינה עליו תחלה בארץ. מסכת תענית פרק קמא (י' א') ארץ ישראל הב"ה משקה אותה בעצמו וכל העולם כלו על ידי השליח. שנאמר (איוב ה' י') הנותן מטר על פני ארץ ושולח וגו'. ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם מי תמצית, ארץ ישראל שותה תחלה ולבסוף כל העולם. וכן המתרגם תרגם פני ארץ ארץ ישראל וחוצות חוצה לארץ, דיהיב מטרא על פני ארעא דישראל ומשדר מיא על אפי מחוזי עממיא ע"כ. והרמב"ן ז"ל כתב (בראשית כ"ד ג') אלהי השמים ואלהי הארץ, הב"ה יקרא אלהי ארץ ישראל כדכתיב (מלכים ב' י"ז) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ, וכתיב (דהי"ב ל"ב י"ט) וידברו על אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ.
מסכת שבת פרק כירה (מ"א א') רבי זירא הוה משתמיט מיניה דרב יהודה דבעא למיסק מבבל לארץ ישראל, דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר (ירמיה כ"ז כ"ב) בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם נאם יי'. דרבי יהודה יחידאה היא. ועוד דעשה דרבנן היא, שכל דבר הבא מפסוקי נביאי וכתיבי הוא מדברי סופרים, וכמו שהתבאר ממה שאמרו ז"ל פרק ראשית הגז (חולין קל"ז א') גבי ההיא דברבי. והר"ם ז"ל בספר המצות עשה בזה עיקר אחד.
<h2>דף קיא.</h2>
מיהו לא יעלו על מנת לכבוש עד שיבא הקץ וכדאיתא סוף מסכת כתובות אם תעירו ואם תעוררו וגו' (שה"ש ב' ז'), רבי זירא ההוא שלא יעלו ישראל כחומה.
אמר רבי אלעזר כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון. שנאמר (ישעיה ל"ג כ"ד) העם היושב בה נשוא עון, פהר"ם ז"ל (פ"ה מהלכות מלכים הי"א) שעונותיו מחולין לו. אמר רב ענן כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ' כ"א) מזבח אדמה, וכתיב התם (דברים ל"ב מ"ג) וכפר אדמתו עמו. פהר"ם ז"ל וכל הקבור בה נתכפר לו כאלו המקום שהוא בו מזבח כפרה.
ירושלמי (כתובות פי"ב ה"ג) בצואתו של רבי. אל תרבו עלי מאד תכריכין, ותהא ארוני נקובה בארץ. פי' שיטלו הדף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ, שקבורת קרקע מצוה. ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל, אלא אפילו בחוצה לארץ, דכתיב (בראשית ג' י"ט) ואל עפר תשוב. עוד הביא הרמב"ן ז"ל [בתוה"א], ומסקנא שאסור לפנות המת או העצמות ממקומן לצורך מת אחר, וכ"ש לפנות המקום, וכן לעשות לו קבר מכובד ממנו אסור. אבל לכפרתו ולכבודו כגון להעלותו לארץ ישראל ולירושלם מותר.
וכן רחל אמנו ע"ה נקברה גם כן בארץ ישראל וכדאיתא בתוספתא מסכת סוטה פרק י"א (הלכה ז'), בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח (שמואל א', י' ב'). היכן, והלא לא נקברה אלא בבית לחם חלקו של יהודה, שנאמר (בראשית ל"ה י"ט) ותמת רחל וגו' ואין אפרת אלא בחלקו של יהודה, שנאמר (מיכה ה' א') ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה. וכבר זכרנו פי' כברת ארץ פרק י"ב. וכן גם כן הראות מעיד על זה. ותמה על מה שפי' רש"י ז"ל פרשת ויחי (בראשית מ"ח ו'), ואקברה שם, ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ. וכל עצמו של הרב ז"ל שהוא סבור שאינה נקברת בארץ, לא מפני שלא היה הקבר קנוי, כמו שאמרו קצת מההיא דפרק יש נוחלים (ב"ב קי"ב א') באמרם, ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. ובספר שמואל פי' ז"ל והלא קבורת רחל בגבול יהודה בבית לחם, אבל עכשו הם עם קבורת רחל וכשתפגעם תמצאם בגבול בנימין בצלצח. כתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה (בראשית ל"ה ט"ז) ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם הקרובה שם, לפי שצפה ברוח הקדש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה, ולא רצה לקוברה רק בגבול בנה בנימין. וכן אמרו בספרי בחלקו של בנימין מתה, וכדאיתא פרשת וזאת הברכה (דברים ל"ג), עד כאן. וכבר אמרו שירושלם צפונו של יהודה ודרומו של בנימין וכדלקמן, והנה מצבת קבורת רחל היא לדרום ירושלם כמו שעה, וההיא דספרי אינו חולק עם התוספתא שאיפשר שמתה בגבול בנימין שהוא קרוב. והם היו הולכים מארץ אפרים לארץ בנימין ומארץ בנימין לארץ יהודה, כי שם באר שבע. ורבי אברהם בן עזרא פי' (בראשית מ"ח ז') ולא יכולתי להוליכה לקברה במערה כאשר קברתי לאה וכבר ידוע שקבורתה במקום ההוא לכוונה ידועה כמו שכ' (ירמיה ל"א) רחל מבכה על בניה ברוך יודע הנסתרות. וכן יעקב אבינו ויוסף הצדיק ואדוננו משה ע"ה כלם היו משתוקקים ליקבר בארץ ישראל בהיותם חוצה לארץ ואף על פי שעדין לא נכבשה, מצורף לזה הכונה בעשיית המצות התלויות בארץ. וכן אמרו מסכת סוטה (י"ד א') אעברה נא ואראה את הארץ הטובה (דברים ג' כ"ה), וכי משה היה תאב לאכול מפירותיה אלא אמר כמה מצות יש בארץ שאינן נוהגות בחוצה לארץ, אכנס לארץ כדי שיתקיימו מצותיה על ידי. הרי שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים לא משעת הכבוש לחוד. וכן כתוב (בראשית מ' ט"ו) מארץ העברים, וכן (שם מ"ח כ"א) והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, ושם עברים אינו על שם עבר הנהר שהוא פרת, אלא על שם בן שם, וכמאמר רבי אברהם בן עזרא (שמות כ"א ב'). עוד כתב (בראשית כ"ג י"ט) וזכרון פרשת מערת המכפלה שקנה אברהם ע"ה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים. וגבי ויקן את חלקת השדה כתב (שם ל"ג י"ט), והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק העולם הבא. וכן (שם נ' כ"ד) אעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב. וכן במעמד בין הבתרים (שם ט"ו י"ח) ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. ומאותה שעה זכה בה אברהם אע"ה לכל זרעו, שהרי באותו מעמד הנורא אמר לו השם יתברך ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' ודור רביעי ישובו הנה. אם כן בעודם בענוי ובעבדות אותם ארבע מאות שנה, זאת הארץ כלומר ארץ האמורי היא שלהם, וארץ מצרים לא להם. והמרגלים כתוב (במדבר י"ג כ"א) ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבא חמת, ויעלו בנגב ויבא עד חברון. וכן מה ששנינו מסכת בבא מציעא פרק השואל (ק"א א') שדה אבותיו, פרשו המפרשים ז"ל שדה של ארץ ישראל שהיה של אברהם יצחק ויעקב שהיו אבותיו, וכן הביאו ה"ב התרומה ז"ל בהלכותיו.
האמנם חיוב מתנותיה הוא משעת כבוש לבד, ולזה היה ריב בין רועי לוט ואברהם שהיו אומרים נתנה הארץ לאברהם ואין לו יורש אלא לוט ואין זה גזל, והכתוב אומר (בראשית י"ג ז') והכנעני אז בארץ, לא זכה בה אברהם עדין, וכמו שכתב רש"י ז"ל. אבל למצות שאינם תלויות בארץ גופה כתנובת השדה יש לה קדושה מאז, ולזה אמרו שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול כי אם בארץ ישראל. וכן מהיום ההוא נקרא פרת נהר גדול ולא נקרא גדול אלא משום ארץ ישראל וכדלעיל, ואין כאן טעם כתוב קרא לעתיד. וכן נמי נראה מההיא דמסכת מנחות פרק כל קרבנות צבור (פ"ד א'), רבי יוסי ב"ר יהודה אומר עומר בא מחוצה לארץ, ומה אני מקיים (ויקרא כ"ג י') כי תבואו אל הארץ, שלא נתחייבו בעומר קודם שלא יכנסו לארץ וקסבר חדש בחוצה לארץ דאוריתא וממושבתיכם כל מקום שאתם יושבים משמע, וכי תבואו זמן ביאה הוא, כלומר לאו משום דמארץ בלבד אתיא אלא זמן ביאה, משתבואו לארץ אתם חייבין להביא עומר מכל מקום הרי שדקדקו זה הדיוק ז"ל. פרק המוכר את הספינה, (קידושין כ"ו א') דבי רבי ישמעאל תנא (דברים י"א ל"א) וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה, כלומר בחזקה. ירושלמי פרק יש נוחלין (ב"ב פ"ח הלכה ב'), אמר רבי יוחנן כתוב (שמות ו' ח') והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני יי'. אם מתנה למה ירושה ואם ירושה למה מתנה, אלא מאחר שנתנה להם בלשון מתנה חזר ונתנה להם בלשון ירושה. וכן אמר הכתוב (יחזקאל ל"ג כ"ד) אחד היה אברהם וירש את הארץ ולנו נתנה למורשה. וכן בספר ירמיה (ז' ז') ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם. בספר יחזקאל (כ"ח כ"ה) וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב. כתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה (בראשית י' ט"ז) ודע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז היתה לגוי היא ראויה לישראל והיא חבל נחלתם כמו שנאמר (דברים ל"ב ח') בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, אבל נתנה הקב"ה בעת הפלגה לכנען, מפני היותו עבד, לשמור אותה לישראל כאדם המפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים ובעבד עד כאן.
ויש דמדומי ראיה לדברינו מההיא דריש מסכת ערלה (פ"א מ"ב), עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב. כלומר נטעו אף על פי שלא כבשו הכל חייב שהרי הארץ היתה קדושה מעצמה, והם שבאו והתחילו לכבשה ולקדשה מחדש הוה ליה כמצא מין את מינו ונעור. וכדאמרינן בריש מסכת עירובין (ט' א') ורבא, התם דפתיח לכרמלית, אבל רשות הרבים מאי, שרי, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, אין מצא מין את מינו ונעור. אבל בירושלמי פריך והא כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו כל דהוא, ואם כן היכי אמר הכא נטעו אע"פ שלא כבשו חייב, ומשני מודה רבי ישמעל בחלה ובערלה לפי ששינה הכתוב [משמעו] שינו חכמים חיובו, ואמרינן מסכת ערכין סוף פרק המקדיש (כ"ט א') מנין לנולד לו בכור בעדרו שמצוה להקדישו, שנאמר (דברים ט"ו י"ט) הזכר תקדיש. ורבי ישמעאל, אי לא מקדיש ליה לא קדיש, קדושתו מרחם היא. כיון דכי לא מקדיש ליה קדיש לא צריך לאקדושי. (פי' מצוה להקדישו שיאמר זה קדש ויהיה בכור כמות שהוא) ואסיק רבי ישמעאל שאפילו לא אמר קדיש, כלומר שיצא לאויר העולם והוא קדש בלא אמירה. וכן פרק ערבי פסחים (פסחים ק"ה א'), זיל עיין אי נגה יומא ונפסוק ונקבעיה לשבתא, אמר ליה לא צריכיתו למיקבעה דהיא קבעה נפשה, וכן ארץ ישראל אצל כניסת ישראל [בה]. מסכת בבא בתרא פרק יש נוחלין (קט"ז ב'), בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, שהיה בכור ונטל שני חלקים. אמאי, ראוי הוה ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא, שנאמר (שמות ו' ח') ונתתי אותה לכם מורשה אני יי', ירושה היא לכם מאבותיכם. וכן פרק המוכר פרות (ב"ב ק' א') הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דר"א [וכו' ע"ש].
כונת כלל זה הפרק שמה שזכרנו בו ואם הוא כטיפה מן הים, וכל כיוצא בהם כעניין וכפר אדמתו עמו וכל הדומה להם, שהכל אין היום הבדל ולא הפרש ולא חלוק כלל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל. שאין שום דבר בזה שלא יהיה בזה בענין הקדושה והמעלה, לבד חיוב התרומות והמעשרות ודומיהם, שאלו דאוריתא ואלו דרבנן. ומה שהזכירו ז"ל (גיטין ח' א') על עכו שהוא כארץ ישראל לגיטין אבל לא לעבדים, ואף על פי שעכו הוא ארץ ישראל, נבאר זה עדיין בג"ה, והסכים על ידינו ה"ר מתתיה ז"ל.
אבל קדושת הארץ וכו' וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת השם מקדושה ראשונה ולהלן בדקאי קאי לא בצר לא בזמן הגלות שהיו בבבל וגם לא בגלותנו היום וכו'... שאם לא היה כן והוה ליה כחוצה לארץ, (בזמן הגלות) אם כן כל אותן שבעים שנה הצדיקים אשר נקבו בשמות שנודע קבריהם בארץ עמדו כל אותן שבעים בחוצה לארץ בתוך קבריהם, או האבות הקדושים היו נקברין בחוצה לארץ עד שבאו ישראל עם עזרא, או ירושלם שקדושתה לעולם היתה בחוצה לארץ כל אותו זמן. הלא הם ע"ה היו חוששים שמא יבא יובל ויוציאם מכלל קבור בקבר שאינו שלו ולא יהיו חוששין שיבא גלות ויוציאם מכלל קדושת הארץ, אם היה העניין כך אי אפשר שלא התפללו לאל יתעלה על זה, או לא היתה התשוקה כל כך. וכדאמרינן פרק יש נוחלין (ב"ב קי"ב א') ופנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת, דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. ועוד עזרא לא נצטוה שיכבוש מקום פלוני ויניח מקום פלוני, שלא בא עמו לא מלך ולא אורים ותומים ולא כל ישראל אלא קצתם, שמבני הגולה נשארו אחריו בבבל. אלא הבחירה הייתה אליו ולסיעתו לכבוש ולקדש זה ולהניח זה. וכן מצאתי לרב בעל התרומה ז"ל שכתב ונראה דהכי פשיטה, בימי יהושע ודאי הוטל עליהם חובה לקדש כל מה שבתוך התחומין המפורשין באלה מסעי, וכשעלו בימי עזרא היתה יכולת בידם להניח מלקדש כל כך כרכין שקדשו וכן הניחו קצת, כאמרם (חולין ז' א') הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. ושמא גם הכל היו יכולים להניח אם היו רוצים ולא היו נענשים, ואע"פ כן חייבו עצמן לקדש הרבה למעשרות, ומ"מ מה שקדשו היה חייב בתרומה ומעשר מן התורה, עד כאן. ואם שמא לא חזר עזרא לכבוש חברון ושכם ודרך אפרת ותמנת סרח וגבעת פנחס והגבעה בארץ בנימין, האבות הקדושים ורחל אמנו ויוסף הצדיק ויהושע בן נון ואלעזר הכהן ושאול בן קיש היו נקברים בחוצה לארץ, ולא היו בכלל וכפר אדמתו עמו, ולא בכלל הטוב המגיע למי שקבור בארץ ישראל, זה חלוף לא יתכן.
ת"ר (ספרי דברים י"ב) מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו מהלכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד תורה הימנו. כיון שהגיעו לנציבין (לפנינו "לציידן") זכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם, וזלגו עיניהם דמעות, וקרעו את בגדיהם, וקראו את המקרא הזה, וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, חזרו ובאו להם לארץ ישראל. בספר יחזקאל (פרק כ"ז, כ"ג) חרן וכנה ועדן ת"י חרון ונציבין. וחרן אין ספק שהוא עבר הנהר. האמנם מותר לצאת ממנה ללמוד תורה ולישא אשה ולהציל מהגוים, וכדאיתא מסכת עבודה זרה פרק קמא (י"ג א') ויחזור. וכן יוצא לסחורה או לעסקיו וחוזר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל הלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ה (הלכה ט'). תוספתא מסכת עבודה זרה פרק קמא (הלכה ג') לא יצא כהן לחוצה לארץ ואפילו לישא אשה אלא אם כן הבטיחוהו. מסתברא מכלל זה, שהישראל רשאי לצאת אפילו לחזר אחריה.
<h2>דף קיב.</h2>
רבי אלעזר כי סליק לארץ ישראל "עביד סעודה לרבנן, אמר פליטי לי מחדא [וכו']... רבי זירא כי סליק לארץ ישראל לא אשכח מברא למיעבר נקט במיצרא וקא עבר. כי מטא [וכו']. ופי' "פליטי", כלומר נצולתי מקללה אחת מאותם שלשה דכתיבי בקרא "מברא", ספינה לעבור. "במצרא", בחבל שפושטין על רוחב הנהר להחזיר יד העובר.
